On Sunday, as I ran a new route close to my house, I listened to Haviv Rettig Gur’s Passover Podcast. He discusses with Rabbi David Stav the relativity of the story of the Israelites’ experience in Egypt, and the consequent exodus as told in the Haggadah – the two-thousand-year-old narrative recited on the eve of Passover, as families sit, eat matzah, lean to one side, and a young child asks the Four Questions, Ma nishtanah.1

Matzah2: Why do we eat only matzah (unleavened bread) on this night, whereas on all other nights we eat both chametz (leavened bread) and matzah? Maror: Why do we eat bitter herbs (maror3) on this night, while on all other nights we eat all types of vegetables? Dipping: Why do we dip our food twice (typically parsley in salt water and maror in charoset4) on this night, when on all other nights we don’t dip even once? Reclining:5 Why do we eat in a reclined position on this night, while on all other nights we sit upright?

Matzah2: Why do we eat only matzah (unleavened bread) on this night, whereas on all other nights we eat both chametz (leavened bread) and matzah?

Maror: Why do we eat bitter herbs (maror3) on this night, while on all other nights we eat all types of vegetables?

Dipping: Why do we dip our food twice (typically parsley in salt water and maror in charoset4) on this night, when on all other nights we don’t dip even once?

Reclining:5 Why do we eat in a reclined position on this night, while on all other nights we sit upright?

The relativism applies to the experience of being slaves in the land of Egypt and the consequent escape. This narrative was accentuated over the past three years when Jews were held captive in tunnels in Gaza.

The hostages who were not murdered have now returned to their families, yet, chaos still reigns in Gaza, Hamas is back, Palestinians are in limbo – a suspended political reality led by, Trump.

The podcast touched on the notion that you can only truly appreciate one state when you have lived through another – freedom from captivity, pain to relief, hunger to satiety.

That was when they discussed lightness and dark.

If we existed in perpetual light, we would not be able to fully enjoy sunrise or sunset, we would not perceive the wonder of starlight or moonlight, darkness before the dawn would be a pointless metaphor.

Rabbi Stav mentioned Dialogue in the Dark. This is an Israeli children’s museum which attempts to represent what it is to live in a world without sight or sound. The experience involves visitors handing over their mobile phones (light), donning ear defenders and entering darkness.

A blind or visually impaired guide takes you around the exhibits, forcing you to engage with your other senses.

I visited the museum in 2018 with my brother, his wife and my two children.

I remember a wall with studs.

That is all I could remember.

Reaching back, it seemed that the experience was gone.

I am not known for having fantastic recall, although I tend not to forget whole life events. This seemed odd.

Yesterday, as I drove to Manchester ‘Kosher Savers’ (and Waterstones) with my daughter, she also had a less than perfect memory of the experience, although she knew the year.

‘Maybe I wrote a blog,’ I suggested.

After searching, she discovered this:

Are You Looking at Me?

By Rod Kersh, 10 January 2018.

I am trying to imagine

I gather with the wormhole, there is, even though very remote,

the possibility of traveling in time and space,

Last week, as my trip to Israel was coming to an end, I visited the Israeli Children’s Museum in Holon; my brother, his wife, my children and I, were led through an exhibit called Dialogue in the Dark.

This is an experience of complete and utter darkness, where you spend an hour, guided by a visually impaired instructor through a cityscape, boat journey, jungle, market, living and sound room, finishing with a café (chocolate, Bamba and coke, all for 20 Shekels).

In the darkness. No light, you see. Not black hole, but, insight into the darkness – using your senses and to talk with someone about their experiences of life: stigma and empathy, kindness and inconsiderate over-attention; a guide dog, and Danny collecting his son from kindergarten.

No, this isn’t like a black hole; it is just black (specs, phones, and other electronics are all locked away before you enter).

Wormhole is different –

This is when you are stretched into infinity.

I don’t even want to pretend I have any real sense of what either are, just as I have no concept of visual impairment or blindness.

The important aspect for me, however, was the sense of loss and disorientation. The absurdity that we take for granted through our senses.

This helped bring back some of the experience although the majority remained a lacuna – a gap in experience that was unreachable.

We texted my son. ‘I remember the Bamba.’ he replied.

In the response to the original poem my brother mentioned Danny. I can’t remember Danny.

Why the absence, why the gap?

I suspect this relates to how I experience the world.8

I rely on visual cues above all others.

I am little use with names and dates; seeing a picture has the potential to re-ignite that which was once lost.

There were no photos of the museum experience (obviously).

My sensory modalities were shunted, perturbed; and this is what I believe robbed me of the connection.

It is easy to forget the magic of vision, the ability to determine color, hue, depth and contrast, shade and light, movement and stillness. Easy to overlook the perceptions of those who live in shadow, where experience is focused on other sensory modalities.

Perhaps this Passover we should reflect not only on our time in Egypt but also on the imperfect present – value and appreciate what we have.

Enjoy your maror; this night might be different.

Links to footnotes here – https://almondemotion.com/2026/03/31/running-the-flight/

ביום ראשון, כשיצאתי לרוץ במסלול חדש ליד הבית, האזנתי לפודקאסט הפסח של חביב רטיג גור. הוא דיבר שם עם הרב דוד סתיו על היחסיות של סיפור בני ישראל במצרים – ועל היציאה משם כפי שהיא מסופרת בהגדה, אותו טקסט בן אלפיים שנה שאנחנו קוראים בליל הסדר, כשמשפחות יושבות יחד, אוכלות מצה, נשענות, וילד שואל את ארבע הקושיות: מה נשתנה

מצה: למה אנחנו אוכלים רק מצה בלילה הזה, כשבשאר הלילות אוכלים גם חמץ וגם מצה

מרור: למה אנחנו אוכלים מרור בלילה הזה, כשבשאר הלילות אוכלים כל מיני ירק

טיבול: למה מטבלים פעמיים בלילה הזה (כרפס במי מלח ומרור בחרוסת), כשבשאר הלילות לא מטבלים בכלל

הסבה: למה אוכלים בהסבה בלילה הזה, כשבשאר הלילות יושבים רגיל

הרעיון של יחסיות מתחבר לחוויית העבדות במצרים וליציאה ממנה. הסיפור הזה קיבל משמעות חזקה במיוחד בשלוש השנים האחרונות, כשיהודים הוחזקו בשבי במנהרות בעזה החטופים שלא נרצחו חזרו למשפחות שלהם, אבל הכאוס בעזה עדיין נמשך, חמאס חזר, הפלסטינים נמצאים באיזשהו מצב ביניים – מציאות פוליטית תקועה, שמובלת עכשיו על ידי טראמפ אפשר רק לקוות

אחד הרעיונות שעלו בפודקאסט הוא שאפשר באמת להעריך מצב אחד רק אם חווינו את ההפך שלו – חופש לעומת שבי, כאב לעומת הקלה, רעב לעומת שובע שם גם עלתה השיחה על אור וחושך

אם היינו חיים כל הזמן באור, לא היינו באמת נהנים מזריחה או שקיעה. לא היינו מתרגשים מאור הכוכבים או הירח. והחושך שלפני עלות השחר – לא היה אומר לנו כלום

הרב סתיו הזכיר את “דיאלוג בחשכה” – מוזיאון ילדים ישראלי שמנסה להמחיש איך זה לחיות בלי ראייה או שמיעה. נכנסים לשם בלי טלפונים (בלי אור), עם אוזניות, ונכנסים לחושך מוחלט מדריך עיוור או לקוי ראייה מוביל אותך בין התחנות, ואתה נאלץ להפעיל חושים אחרים

ביקרתי שם ב-2018 עם אחי, אשתו ושני הילדים שלי אני זוכר קיר עם בליטות זהו זה כל מה שנשאר לי מהחוויה

כשניסיתי להיזכר, הרגשתי כאילו הכול נעלם אין לי זיכרון מדהים, אבל אני בדרך כלל לא שוכח חוויות שלמות מהחיים. זה הרגיש מוזר

אתמול, כשנסעתי עם הבת שלי למנצ’סטר ל”קושר סייברס” (וגם ל-Waterstones), גם לה היה זיכרון חלקי בלבד – למרות שזכרה את השנה “אולי כתבתי על זה בלוג,” אמרתי אחרי חיפוש, היא מצאה את זה:

אתה מסתכל עליי? נכתב על ידי rodkersh1948, 10 בינואר 2018

אני מנסה לדמיין איך זה ליפול לתוך חור תולעת או אולי להישאב לתוך חור שחור

אף אחת מהאפשרויות לא נשמעת במיוחד נעימה, אם כי לגבי חור תולעת, כך אומרים, יש איזשהו סיכוי – קטן מאוד – לנוע בזמן ובמרחב, בעוד שבחור שחור יש רק חושך

בשבוע שעבר, לקראת סוף הביקור שלי בישראל, ביקרתי במוזיאון הילדים בחולון. אחי, אשתו, הילדים שלי ואני עברנו תערוכה בשם “דיאלוג בחשכה

זו חוויה של חושך מוחלט – שעה שבה מדריך לקוי ראייה מוביל אותך דרך עיר, שיט, ג’ונגל, שוק, חדר מגורים וחדר צלילים, ובסוף מגיעים לבית קפה (שוקולד, במבה וקולה – הכול ב-20 שקל)

הכול בחושך. בלי אור. לא חור שחור, אלא הצצה לחושך – שימוש בחושים, ושיחה עם אדם על החיים שלו: סטיגמות ואמפתיה, טוב לב מול תשומת לב מוגזמת ולא תמיד מתחשבת; כלב נחייה, ודני שמאסף את הבן שלו מהגן

זה לא חור שחור – זה פשוט שחור (לפני הכניסה נועלים משקפיים, טלפונים וכל מכשיר אלקטרוני)

חור תולעת זה משהו אחר – שם אתה נמתח עד אינסו

אני לא באמת מתיימר להבין מה זה אחד מהם, כמו שאני לא באמת מבין עיוורון או לקות ראייה

אבל מה שכן נשאר לי זו תחושת האובדן והבלבול. כמה דברים אנחנו לוקחים כמובן מאליו דרך החושים שלנו לראות. לשמוע

זה כן עזר להחזיר משהו מהחוויה, אבל רוב הזיכרון נשאר כמו חור – פער שאי אפשר לגשר עליו

שלחנו הודעה לבן שלי “אני זוכר את הבמבה,” הוא ענה

בתגובה לשיר המקורי, אחי הזכיר את דני. אני לא זוכר את דני ?למה יש את החסר הזה? למה הפער

כנראה שזה קשור לאופן שבו אני חווה את העולם. אני מסתמך בעיקר על ראייה. תמונות עוזרות לי

אני לא טוב במיוחד עם שמות ותאריכים, אבל תמונה יכולה להדליק מחדש משהו שכבר אבד

לא היו תמונות מהחוויה במוזיאון (כמובן)

החושים שלי קצת “יצאו מאיזון”, וזה כנראה מה שניתק אותי מהזיכרון

קל לשכוח עד כמה הראייה היא דבר מדהים – היכולת להבחין בצבעים, בגוונים, בעומק, בניגודיות, באור ובצל, בתנועה ובשקט. קל גם לשכוח איך העולם נראה עבור מי שחי בלי זה – כשהחוויה נשענת על חושים אחרים

אולי בפסח הזה כדאי לעצור רגע, לא רק לחשוב על מצרים, אלא גם על ההווה הלא מושלם שלנו – ולהעריך את מה שיש לנו

תיהנו מהמרור; אולי באמת הלילה הזה שונ

© The Times of Israel (Blogs)